צינה דיזנגוף וז'ניה אוורבוך - שתי נשים שנולדו בהפרש של כמעט שלושה עשורים אחת מהשנייה, אולי נפגשו ברחובות תל-אביב, אבל כל אחת מהן תרמה תרומה מאד משמעותית לצביונה של תל-אביב, העיר העברית הראשונה
צינה (זינה) חיה ברנר נולדה בשנת 1872 בעיירה אוקראינית ז'יטומיר (תחום המושב של האימפריה הרוסית). אביה היה הרב שלמה ברנר, רב מכובד מאד בקהילה, ולכן, כשמיכאל (מאיר) דיזנגוף הגיע לבקש את ידה, הרב שלמה התנגד נחרצות לקשר. נכון, הוא שירת בצבא הרוסי ואף הגיע לדרגות קצונה, אבל אז חבר לסוציאליסטים ולרעיון המהפכה. נעצר, ישב בכלא. אז, בכלא הבין שהמהפכה הרוסית פחות מתאימה לו ומיד עם שחרורו הצטרף ל-"חובבי ציון". בקיצור, מישיגנע אמיתי.
הרב סירב, אבל עברו כמה שנים והבת של הרב ברחה לאלכסנדריה כדי להתחתן בסתר עם בחיר ליבה. נכון לאותו זמן הספיק מיכאל (מאיר) ללמוד כימיה באוניברסיטת סורבון בפריז ואף לצאת לשליחות מטעם הברון רוטשילד שרצה להקים בפלשתינה מפעל לייצור בקבוקי יין. למרות הציפייה, המפעל פחות הצליח, החול המקומי לא ענה לדרישות התקן והבקבוקים נשברים. נו, לפחות האהבה שלהם פרחה.
באלכסנדריה זינה ברנר הפכה לצינה דיזנגוף. כשבני הזוג הגיעו להירשם לנישואין בקונסוליה הגרמנית, את השם ZINA כתבו בהתאם להגיה הגרמנית - צינה.
מאלכסנדריה בני הזוג מגיעים לפלשתינה וזינה נדבקת במלריה. הבעיה היא שהיא כבר הספיקה להיכנס להריון ולכן מאיר נאלץ לעזוב יחד איתה לפריז, שם הרפואה הרבה יותר מתקדמת. זינה שורדת, אבל התינוקת שנולדה נפטרה אחרי חודשיים. קראו לה שלומית. הרופא הודיע לבני הזוג שזינה כבר לא תוכל ללדת.
שבורי לב הם חזרו לפלשתינה. בינתיים המפעל של רוטשילד עוד לא הצליח להצדיק את ההשקעה, ככל הנראה החול המקומי לא התאים לייצור הבקבוקים. מאיר והברון מסתכסכים ביניהם, המפעל נסגר והברון היה בטוח שמאיר עדיין נאמן לרעיונותיו הסוציאליסטיים (מי ישמע, דואג לזכויות העובדים הערבים!). מאיר וזינה נאלצו את פלשתינה שוב כדי להשתקע באודסה.
באותה תקופה אודסה, פנינה ליד הים השחור, מרכזת בתוכה את רוב נכסי צאן הברזל של התרבות היהודית-הציונית. בזמן שמאיר עוסק במסחר ובציונות, זינה מקימה בביתם "סלון תרבות" ואירחה בו רבים וטובים: חיים נחמן ביאליק, שמעון דובנוב, אחד העם, חיים רבניצקי ואחרים.
אחרי פרסום הרעיון להקים מדינת יהודים באוגנדה, מאיר דיזנגוף הפך לאחד ממתנגדיו החריפים של הרעיון. אדם פרקטי, הוא החליט לפעול מיד: בשנת 1904 הוא הקים את "גאולה" – שותפות לרכישת הקרקעות וגיוס השקעות לפלשתינה.
בשנת 1905 הזוג דיזנגוף חזרו לארץ ישראל בפעם השלישית ומשם זו כבר הכל היסטוריה שכולנו מכירים: קבוצה של משוגעים רכשה קרקעות ליד הים, הקימה שכונה בשם אחוזת בית, השכונה הפכה לתל-אביב ומאיר דיזנגוף נבחר לראש העיר.
בתל-אביב, חלוקת התפקידים בין בני הזוג הייתה דומה לזו באודסה. מאיר ניהל את העיר, בנה את הבתים ואת התשתיות וזינה הקדישה את זמנה לפיתוח חיי התרבות והרוח. היא חלמה להפוך את תל-אביב למעוז התרבות העברית החדשה והיא הצליחה להגשים את החלום. סלון התרבות האודסאי הועתק לסלון ביתם של בני הזוג בשדרות רוטשילד (כולל המבקרים, כי זינה שכנעה את כל הבוהמה היהודית להשתקע בתל-אביב). כשהתיאטרון היהודי "הבימה" הגיע לסיבוב הופעות מרוסיה. בפעם הראשונה זינה הייתה זו ששכנעה אותם להישאר כאן.
יהודי רוסיה נהרו לארץ ישראל בהמוניהם, ורבים מהם השתקעו בעיר העברית החדשה. בשנת 1911 עלתה מאוקראינה (מחוז צ'רניגוב) גם משפחת אוורבוך: אבא, אמא וז'ניה בת השנתיים. אב המשפחה, יוסף, היה רוקח, מקצוע נדרש מאד באותה תקופה. יוסף הקים את בית המרקחת הראשון בתל-אביב. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה המשפחה גורשה למצרים (בהיותם נתינים רוסים). יוסף התגייס לגדוד נהגי הפרדות ובשנת 1919 חזרה המשפחה לתל-אביב. בשנת 1926 סיימה ז'ניה את לימודיה בגימנסיה הרצליה ונסעה ללמוד לאקדמיה לאדריכלות ברומא. אחרי שחזרה, עבדה בסוכנות היהודית במחלקה הטכנית ובשנת 1932 פתחה משרד אדריכלות ובניין ערים משלה (בשותפות עם המהנדס זלמן ברון).
בשנת 1930 הלכה לעולמה זינה דיזנגוף. כל העיר ליוותה אותה לדרכה האחרונה. לפי ההחלטה של מאיר שבור הלב, הפך הבית בשדרות רוטשילד למוזיאון תל-אביב לאומנות ומאיר עצמו עבר להתגורר בשני החדרים בקומה העליונה עד יום מותו בשנת 1936.
בשנת 1934 הכריזה עיריית תל-אביב על תחרות: הצעה לתוכנית אדריכלית הכי טובה להקמת כיכר על שמה של זינה דיזנגוף ז"ל. ז'ניה אוורבוך ניגשה למכרז וזכתה בו עם הרעיון שהצליח לשלב בין הנוף הים תיכוני למראה אירופאי: כיכר מוקפת בניינים לבנים שכל אחד מהם שונה במראה, כדי להעיד על הגיוון. מהבניינים מובילים שבילים למרכז הכיכר, שם עומדת מזרקה צנועה, המוקפת בפסלים ועצים. את כל אחד מהבניינים תכנן אדריכל אחר וזינה עצמה תכננה את הבניין בפינת דיזנגוף ורחוב בן עמי.
הבנייה נמשכה כמעט 4 שנים. בינואר 1938 הוארה הכיכר בפעם הראשונה וכשבועיים אחרי נכתב בעיתון "הבקר": “במשך הימים והלילות המעטים, שעברו מאז פתיחת ככר צינה, הפכת פנת-חמד זו לעצם מעצמיה של העיר תל-אביב, ואלפי מבקריה כבר אינם יכולים לתאר להם את העיר בלעדיה.”
בנוסף לכיכר צינה דיזנגוף תכננה ז'ניה אוורבוך לא מעט בניינים ומקומות מוכרים אחרים בתל-אביב ומחוצה לה. כאן ניתן לקרוא עליה בהרחבה.
Comments