תרבות רוסית. ה-תרבות ה-רוסית. עבור רבים זו פרה קדושה שמנמנה במיוחד, או לפחות הייתה כזאת עד לפני קצת יותר מחצי שנה.
במקום ממנו באתי ובכמה מקומות שאני מסתובבת בהם עד היום, נהוג לבטא את צמד המילים הזה בהשתנקות מהולה בהערצה. כי זאת ה-תרבות וכל שאר התרבויות, כמו שאומרים בפתגם רוסי, "רק יצאו לעשות פיפי". בקיצור, לא להשוות.
תשאלו כל יוצא או יוצאת ברה"מ והם יספרו לכם איך מגיל 0 הקריאו להם את פושקין, איך הם ישבו בכיתות שמהקירות שלהן הביטו בהם פרצופים של פושקין, לרמונטוב, גוגול, דוסטוייבסקי, טולסטוי, צ'כוב ועוד. גברים חמורי סבר, רובם עם זקן, כל אחד מהם נציג הקלסיקה הספרותית.
עזבו שאחרי שגדלתי, למדתי שדוסטוייבסקי כתב את "חטא ועונשו" כדי לצאת מהחובות, פושקין היה רב-שגל, לרמונטוב סבל מדיכאון, גוגול היה אנטישמי מדופלם וטולסטוי היה צמחוני אוהב חיות, אבל מתעלל באשתו (מספרים שהיא הייתה עושה דווקא ומגניבה לו בשר לתוך האוכל שהגישה לו).
ההתפכחות
אבל את כל הדברים האלה כמובן אף אחד לא ידע בילדותי, ואם ידעו, אז חלילה לפרסם אותם כי זה נוגד את האידאולוגיה. אגב, זה היה מאד מצחיק, עניין האידאולוגיה. במדינה קומוניסטית שמצד אחד חיסלה את אנשי התרבות העכשווית ושמרה רק על אלה שהיו מיושרים עם קו המפלגה, נאלצו להשתמש באצילים, דוכסים ובורגנים מהעולם הישן בתור נכס צאן ברזל. לכן כל אחד מהם קיבל גם אאורה של לוחם הצדק, מתנגד למשטר מלכותי ומורד במוסכמות. סוג של פשרה.
וזה המצב, מדינה ענקית, שיש לה רק שני דברים להתגאות בהם בפועל (ועזבו את כותרות העיתונים): הניצחון הגדול על גרמניה הנאצית ב-1945 (מעניין שאף אחד מעולם לא שאל איך המדינה שניצחה בסופו של דבר קיבלה מהמדינה אותה ניצחה עזרה הומניטרית בסוף שנות השמונים, נקניקים ושימורים) והתרבות. ה-תרבות.
בכל עיירה – תיאטרון, בלט, אופרה, התרבות הגבוהה. ספרים שאפשר לקנות רק אם אוספים ומוסרים למדינה קילוגרמים של נייר למיחזור (מקולטורה). גם אצלנו בבית עשו את זה. אני זוכרת חבילות-חבילות של עיתונים ישנים נערמים במרפסת או במסדרות ואז ההורים לוקחים אותם לנקודת מסירה מיוחדת, מקבלים קופון והולכים לממש אותו בחנות ספרים.
הספרים אצלנו עמדו בארון גבוהה בסלון. מאחורי הזכוכית. למזלי, ההורים שלי היו בררנים ולא שאפו להביא כל דבר בכריכה כדי למלא את מדפי הארון, וגם הספרים נקראו, אבל היו משפחות בהן הספרים האלה עמדו בלי שמישהו אי פעם פתח אותם. בקטע של אביזר עיצובי. וגם כי ככה זה אצל אנשים תרבותיים, יש ספרים בסלון. אגב, הספרים הבאמת שווים היו מביאים הביתה בסתר, עם כריכה מכוסה בנייר עיתון, כי חלקם היו אסורים.
מזוודה ללא ידית
כשגדלים באווירה של "התרבות שלנו הכי תרבותית בעולם", במיוחד בהשוואה למערב הרקוב, הג'ינס ומוזיקת הג'ז, זה מחלחל עמוק, לפעמים עמוק מדי. וקשה להיפטר מזה. וגם קצת חבל, כמו מזוודה ללא ידית. כי מה אם ניפטר מהתרבות הזאת ולא נמצא אחת שווה כמוה?
אז בפעם הבאה כשתתקלו במישהי או מישהו שיסבירו לכם שהתרבות הרוסית (עם השתנקות קטנה בקול) זו התרבות העצומה והאדירה ביותר בעולם, אל תתווכחו, פשוט תרחמו עליהם. כבדה עליהם המזוודה הזאת ללא ידית. כבדה כל כך שאין להם מקום בשדה הראיה לאמץ תרבויות נוספות והם נאלצים לחיות בדיסוננס קוגניטיבי כל חייהם.
ואיך שכחתי, חלק מהתרבות זה גם נימוס. לפתוח דלת לאישה. עזבו שאחרי פתיחת הדלת בציבור (או לפניה) אותו ג'נטלמן מנומס השתכר ופתח לזוגתו את הפרצוף עם האגרוף. בטח גם אמר לה "בבקשה" כשהרביץ לה. כמובן, לא כולם. היו גם כאלה שהיו מנומסים, אבל לא השתכרו ולא הרביצו.
התרבות הרוסית היא גם התרבות המתנשאת ביותר. מועדון סגור שכל אחד רוצה להשתייך אליו קצת. אבל בסופו של דבר, התרבות הרוסית היא לא יותר מאחיזת עיניים, תיבת תהודה, בלון מבריק שכשהוא מתפוצץ, הוא משפריץ לכל עבר עיסה מגעילה ומסריחה. הצד הפחות מחמיא של אותה תרבות. הצד המדמם. המוכן להשמיד.
בקיצור, אל תדברו איתי על התרבות הרוסית, אל תספרו לי כמה היא אדירה. כן, זאת תרבות, אבל לא יותר מכל תרבות אחרת. במיוחד עכשיו, בשבעה חודשים אחרונים, כולנו רואים אותה בצורה ברורה מאד. כי להיות תרבותיים, להיות מתורבתים לא הופך אתכם לאנשים טובים יותר ובטוח שלא טובים יותר מאחרים.
Comments