אם אתם עוקבים אחרי ברשתות החברתיות, אתם בטח זוכרים כמה כתבתי בתחילת המלחמה על מהלכי הסושיאל המבריקים של אוקראינים: אותנטיות פוצעת בלי פילטרים מול הממלכתיות המעונבת של הראשים המדברים מאחורי השולחנות הכבדים של פוטין.
זלנסקי וצוות היועצים שלו שצמחו מתוך הרשתות החברתיות ידעו היטב שהמלחמה החשובה לא פחות מתנהלת דרך התמונות והסרטונים המופצים. ובכן, כולנו זוכרים את התמונות של תושבי קייב וחרקיב מתחבאים בתחנות הרכבת התחתית עם הכלבים והחתולים המבוהלים שלהם, את תמונות מעבר הגבול של עשרות אלפי פליטים, ילדים בוכים וכמובן תמונות הזוועה של ההוצאות להורג והרצח ההמוני באירפן ובוצ'ה.
אבל זה היה בהתחלה, לפני כמעט חצי שנה. מיליונים של פליטים מפוזרים ברחבי העולם, אנשים שאיבדו את קרובי המשפחה שלהם, את הבתים שלהם, אימהות שמבכות את הילדים, ילדים שבוכים על ההורים שלהם... תרומות, גיוסי כספים, סיפורי הימלטות מטורפים שכל אחד מהם יכול בהחלט להחזיק סרט אקשן.
וכל הדברים האלה כמובן מצולמים ומוסרטים. קל מאד להתמכר ל-doomscrolling, קשה מאד להתרגל לרמות חדשות של זעזוע. במיוחד כשמדובר במלחמה באירופה שמשליכה על כל העולם, גם כי יש סכנה ממשית למשבר עולמים וגם כי כולם עדיין זוכרים את המלחמה הקודמת באירופה.
ואז מגיעות התמונות של אנני לייבוביץ. תראו, אין ספק, זלנסקה לא רק אישה מדהימה ביופייה; גם לפני המלחמה היא פעלה רבות למען הזולת וקידמה פרויקטים רבים בעיקר כדי לסייע לילדים חולים ויתומים. מתחילת המלחמה היא התגייסה בכל הכוח כדי לסייע לעם שלה ולעודד אותו לעמוד איתן לצד בן זוגה.
היא יוצרת קשרים עם נשות המנהיגים ברחבי העולם, היא נוסעת להופיע בקונגרס, היא מנהלת חשבונות פעילים מאד ברשתות החברתיות ועושה את זה בענווה וממלכתיות.
לא יודעת אם קראתם את הראיון ב-"Vogue" אליו נועדו התמונות המדוברות, אבל אני קראתי (בלינק המצורף תוכלו גם לראות את כל התמונות בסדרה). אולנה זלנסקי מרואיינת אותנטית, פה ושם לא חפה מקלישאות אבל בסופו של דבר כל עוד המסר עובר – זה מצוין.
אבל התמונות, ככל שנפלאות הן לא יהיו – עשו, לדעתי, נזק תדמיתי עצום. ולא, דווקא התמונה שבסוף נבחרה לתמונה השער, בה זלנסקה יושבת עם רגליים מפושקות (עליה חטפה מלא ריקושטים בסגמנט "דובר הרוסית" ברשתות החברתיות) הכי פחות מפריעה לי. היא בעיני הכי אותנטית ואולי הייתה צריכה להיות היחידה בסדרה.
אני לא מומחית גדולה בתורת הלחימה בשטח, אבל אני מבינה דבר או שניים ברשתות החברתיות ובעיקר ביכולות של המדיום והתקשורת לשטח מסרים. אוקראינה בוערת. היא הפכה לפוליגון של פוטין שלא מהסס לרגע גם כשבוודאות מדובר בפגיעה באזרחים חפים מפשע. לביים צילומים של הגברת הראשונה לצד חיילי צבא אוקראיני שעומדים כאילו מגנים עליה או כשהיא מחובקת יחד עם בן זוגה (כשהיא נשענת עליו והוא מגן עליה בזרועותיו) כשהרשת מלאה בתמונות לא מרוטשות של גפיים קרועות וילדים מתים מעוררת, לפחות אצלי, תמיהה ומודה, אפילו קצת סלידה.
אני תוהה: האם נעשה כאן ניסיון לייצר סמל מלחמה? הרי כל מלחמה זקוקה לסמלים משלה. בדיוק כמו האיור "האם המולדת קוראת לך" של ברית המועצות ביוני 1941. בדיוק כמו צילום הנשיקה בטיימס-סקוור שארה"ב ב-1945. בדיוק כמו התמונה של הצנחנים שלנו בכותל ב-1967. ואפשר להמשיך ככה עד אינסוף. אם זו הייתה המטרה, זה עוד מאד מוקדם לדעתי וזה גם התפספס בענק. כי למלחמה הזו יש כבר אלבומים שלמים של סמלים. של אותם ילדים במעבר הגבול. של החיילים המתחבאים במרתפי המפעל ומשדרים משם עד לרגע האחרון. של התיאטרון המופצץ ושל קברי המונים ששום סדרת תמונות מבוימת גם אם צולמה על ידי הצלמת המוכשרת ביותר בעולם לא יכולה להשתוות.
הפיד שלי מוצף בפוסטים ותגובות עד כמה התמונות הזוג זלנסקי מרגשות ואני לא מפסיקה לחשוב: ואולי זו אני הבעייתית והסרקסטית ודווקא מסר כזה, מבוים, מסורק ומאופר, סמלי כמו טי-שרט בצבע זית הוא מסר מדויק יותר? מסר שאכן מעורר מודעות גם אם במחיר הוליוודיזציה מסוימת שלו? אשמח לקרוא את דעתכם.
Comentários