ליל המשוררים הנרצחים: כשסטלין סגר חשבון עם התרבות היהודית הסובייטית

"היטלר רצה להשמיד אותנו פיזית, סטלין רוצה להשמיד אותנו רוחנית".

את המילים האלה כתב פרץ מרקיש, "ילד פלא" של הספרות היידית, שהוצא להורג עם עוד 11 יהודים בלילה בין 12 ל-13 באוגוסט 1952, לילה שבהמשך קיבל שם "ליל המשוררים הנרצחים" והמשוררים עצמם כונו "הרוגי המלכות של ברית המועצות".

סטלין לא היה מעוניין שהניצחון הגדול של ברה"מ יכתים דבר "פעוט" כמו השואה של העם היהודי. אולי לא רצה להבליט את הטרגדיה של 2.7 מיליון אזרחים על פני המספר הכללי של מיליוני אזרחים וחיילים סובייטיים שנפלו במלחמה הגדולה על המולדת בין 1941 ל-1945. ואולי לא רצה להפנות את תשומת הלב הציבורית על החלק שלקחו האוקראינים, הרוסים, הבלארוסים והמולדובים בהשמדת היהודים בשטחים הכבושים.

"במדינה סובייטית אין אנטישמיות", טען סטלין. "אנטישמיות היא תופעה שקיימת רק במערב הרקוב. אצלנו כולם שווים. יהודים סובייטיים חיים טוב כאן והם לא רוצים להגיר לאמריקה או חלילה לעלות למדינה החדשה שרק עכשיו קמה".

אבל בפועל, אחרי המלחמה האנטישמיות החמירה, היהודים הואשמו בהשתמטות ("ישבו השמינו להם בעורף בזמן שהעם הרוסי נלחם") למרות שבפועל, רק בצבא הסובייטי נלחמו 500,000 יהודים ויהודיות, חלקם זכו לעיטורי כבוד גבוהים. את המידע הזה אפשר למצוא, למשל, באתר של מוזיאון הלוחם היהודי בלטרון.

הועד היהודי האנטי-פאשיסטי: ארגון שסטלין הורה על הקמתו ובהמשך גם על חיסולו

הועד היהודי האנטי-פאשיסטי הוקם במהלך מלחמת העולם השניה ולקחו בו חלק יהודים סובייטיים, אנשי התרבות והרוח, משוררים, סופרים ואנשי מדע. בראש הועד עמד שלמה מיכואלס, שחקן ובמאי של התיאטרון היידי. הועד הוקם על פי ההוראה של סטלין, הסיבה הרשמית – לסייע לעם היהודי בשטחים הכבושים. הסיבה הלא רשמית – לגייס תרומות מיהודי מערב העשירים.

חברי הועד היהודי האנטי-פאשיסטי כשעוד היו זקוקים להם כדי שיגייסו תרומות מיהודי מערב

אחרי שהמלחמה הסתיימה, קיום הועד התחיל לאיים על סטלין. קודם כל בזכות הקשרים הבינלאומיים וגם בגלל ההתעקשות לאסוף ולנסות לפרסם את העדויות על השמדת היהודים בשטחי הכבושים של ברה"מ. הנוכחות הקצרה של גולדה בברית המועצות בתור השגרירה הראשונה של מדינת ישראל גרמה להתלהבות בקרב יהודי ברית המועצות ששמחו על הקמת המדינה היהודית, מה שדווקא הגביר עוד יותר את החשדות של סטלין. כל התפרצות ספונטנית של רגשות לאומיים הייתה מבחינתו איום על האידיאולוגיה הסובייטית.

בנוסף לאנטישמיות "דומסטית" רגילה בחנויות, ברחוב ובתחב"צ התפתחה לה אנטישמיות ממסדית, אפליה שקופה אך מאד מוחשית כלפי "נציגי הלאום היהודי" («лиц еврейской национальности») במוסדות לימוד ומקומות עבודה.

חברי הועד היהודי האנטי-פשיסטי הואשמו בקוסמופוליטיות, חיבה יתרה כלפי המערב וכמובן, ריגול לטובת ארה"ב, כי למה לא? שלמה מיכואלס, ראש הועד נרצח עוד ב-1948 ב-"תאונת דרכים" מבוימת. הועד פורק וחבריו נעצרו ונדרשו תחת עינויים להודות בכל סעיפי האישום. ניתן ללמוד בהרחבה על השתלשלות האירועים מסרטו הדוקומנטרי של הבמאי והיוצר בוריס מפציר "תעלומת הספר השחור" ששודר בערוץ כאן11 של התאגיד וזמין לצפייה חופשית כאן.

להבדיל מפרשת הרופאים שעשתה רעש מאד גדול בתקשורת, המשפט של המשוררים ואנשי הרוח התנהל בסודיות כמעט מלאה. אבל ללא ספק הוא השפיע רבות על היהדות הסובייטית ובעיקר על הקשר שלה למורשת ולזהות הלאומית שלה.

האליטה התרבותית היהודית בברית המועצות הושמדה כליל מה שהוביל לקרע בהעברת המסורת והתרבות היהודית והיידית לדורות הבאים. למשל, אצלנו בבית סבים וסבתות דיברו יידיש ביניהם, ההורים הבינו, אבל לא ברמה של לתקשר ואנחנו, הנכדות והנכדים היינו כבר ממש לא בעניינים.

אנשים פשוט פחדו לזהות את עצמם עם יהדות והסתירו את מוצאם בכל דרך אפשרית. למשל, להתחתן עם לא יהודי או להחליף שם ושם משפחה. אבל כמו שאומרים ברוסית "מרביצים בפרצוף ולא לפי מה שכתוב בת.ז." ("Бьют по морде, а не по паспорту"). את התפשטותה של האנטשמיות הממסדית תיארו בצורה מבריקה היוצרים ליליה צווקבנקל ובוריס מפציר בסרטו "נכים לפי סעיף 5".

בסופו של דבר, אפשר לראות במה שקרה לפני 72 שנה את האירוע המחולל בטרגדיה של היהדות הסובייטית. טרגדיה שלמרבה הצער, ממשיכה גם היום, דווקא במדינת ישראל. בכל פעם כשמישהו מפקפק בשייכות של יהודי ברית המועצות למדינת ישראל וליהדות ומסרב להבין שעבורנו, היהודים החילונים, היהדות היא קודם כל לאום – הוא בעצם ממשיך דרכו של הצורר הגדול. לא היטלר. סטלין.

הפוסטר הרשמי של "תעלומת הספר השחור" של הבמאי והיוצר בוריס מפציר

ואלה הם שמות הרוגי המלכות של ברית המועצות (1952):

מבין חמישה-עשר הנאשמים הוצאו להורג בליל ההרג שלושה-עשר הבאים, בהם אחד-עשר גברים ושתי נשים:

דוד ברגלסון (דוד בערגעלסאָן), סופר יידי

דוד הופשטיין (דוד האָפֿשטיין), משורר יידי

איליה וטנברג (איליאַ וואַטענבערג), עורך דין בכיר

צ'ייקה וטנברג-אוסטרובסקיה (טשייקא וואטענבערג-אסטראווסקאיא), מתורגמנית (אשתו של איליה וטנברג)

בנימין זוסקין, שחקן ובמאי יידי

יוסף יוזפוביץ' (יוסף יוזעפאָוויטש), היסטוריון

שלמה לוזובסקי (שלמה לאָזאָווסקי), ראש רשות שידורי רדיו בברית המועצות

פרץ מרקיש (פּרץ מאַרקיש), משורר יידי ומנהיג תרבותי

איציק פפר (איציק פֿעפֿער), משורר יידי ידוע, חבר ארגון "הבונד" לשעבר

לייב קויטקו (לייב קוויטקאָ), משורר ילדים יידי דגול

בוריס שימליוביץ' (באָריס שימעלאָוויטש), רופא מנתח מפורסם

אמיליה תאומים (עמיליאַ טיאָמים), עורכת בכירה ברדיו

לאון תלמי (לעאָן טאַלמי), עורך בכיר ומתרגם

לוח זיכרון ב"גן תשי"ב" בשכונת רסקו בירושלים, לזכרם של הרוגי המלכות בברית המועצות

שני הנאשמים האחרים היו שלמה ברגמן, אשר נכנס לתרדמת במהלך משפטו ומת בכלאו בינואר 1953, וכן הניצולה היחידה מן הלילה ההוא – הביולוגית חברת האקדמיה הסובייטית למדעים לינה שטרן, שנידונה לגלות.