"לא ארקוד עוד סביב עץ התפוח": הפרידה שלי מ-"היהודים באים"

היהודים הולכים. לא, בעצם הם פורשים בשיא.

וגם אם בא לי קצת להיות רפול ולהגיד "תעשו עוד עונה, תעשו עוד עונה, תעשו כושיליראבקום עוד עונה", אני משלימה עם ההחלטה ורק נאנחת בדרמטיות "אויה, הגזרה שנפלה עלי".

זה לא הספד. זה וידוי של אהבה ל-"היהודים באים" 😊 

התמונה מהפייסבוק של "היהודים באים"

כי הצלחתם להראות את התמצית שלנו כעם – דפוקים ומרגשים כאחד, לאו דווקא בסדר הזה.

ואני לא מדברת על כל הפעמים בהן שלחתם אותי לעשות גוגל אחרי הפרק.

ועל כל הפעמים בהן צחקתי ואז דמעתי (בעונה הזאת יותר מדי), גרמתם לי לחשוד שיש לי מאניה-דיפרסיה אבל בסוף התברר שזה רק צינון.

אני חושבת שאתם גאונים, אחת אחת, אחד אחד, ולא כמו הגאון מווילנה. גם היוצרים וגם הבמאי וגם השחקנים. אני אוהבת את כולכם. ובחיי, אני אראה את כל העונות בבינג' יותר פעמים ממה שראיתי בילדות עם אחותי את "ריקוד מושחת" ואת "שומר הראש", אבל היום אנחנו פחות בקטע של רומנטיקה, למרות שאין רומנטי יותר מסיפור של יעקוב, לאה ורחל, אשת לוט, רות ונעמי או פולה ובן גוריון.

ואני בוודאות הייתי יכולה להתפלסף מלא ולכתוב מילים מלומדות, אבל תכלס - אני חושבת שכמו סופרנוס בזמנו, היהודים באים שינו את פני הטלוויזיה בישראל. וכן אפשר לצחוק על הכל. פרות קדושות זה מד"ב. וכמה מערכונים אם לא כולם הם חובה בתוכנית לימודי היסטוריה בתיכונים. ועוד מלא דברים.

אז תודה, חברות וחברים, ועכשיו אגש לבלתי אפשרי: לבחור 6 מערכונים הכי אהובים עלי.

הקמתו של ארגון "השאמר"

כי אין על המבטא הרוסי של מוני ושל עידו (וגם כי כשניסיתי ללמוד ערבית, יצא לי "שקתק")

רפול ועופרה ("רפול דוחף את המטריה")

כי פשוט רפול הוא הדמות האהובה עלי כנראה בכל התוכנית. וגם כי הוא יוצא כאן הכי מרגש בעולם.

לאה, רחל ויעקב

כשעליתי ב-1991 נכנסתי לכיתה ט', בלי עברית בכלל (ב-1 בספטמבר הבנתי רק שתי מילים: "שלום" ו-"אורגניזם" בשיעור ביולוגיה). ואם עם המתמטיקה לא היתה לי בעיה בכלל, בהיסטוריה נפלתי על הכי הארדקור: תקופת הבית השני. אבל היה לנו המורה בשם משה פויר, שם מהמם לבן של ניצולי שואה מרומניה, ואדם מדהים, שקרא לנו "החולים החדשים" והעביר לנו שיעורי עזר.

בזכותו התחלתי לאהוב היסטוריה, אגב, בסוף, בבגרות, למרות שלמדתי, כמובן, במגמה ריאלית-פיזיקלית, את הציונים הגבוהים ביותר קיבלתי בהיסטוריה ובתנ"ך.

לנשק את המזוזה

כי לא מזמן גיליתי שסבא רבא שלי סירב להגר מאוקראינה לאמריקה לפני קצת יותר ממאה שנה כי "אמריקה זה לא מקום מספיק דתי בשבילו". הוא נשאר, הואשם בריגול ונרצח ב-1937 במרתפי סטלין. הוא, כמובן, לא היה מרגל, אלא נגר שדיבר בעיקר יידיש, אבל כמובן, הודה בריגול תחת עינויים. והנה אני, אוכלת שרימפסים ויהודיה גאה, שואלת את עצמי - מה סבא דוד היה אומר על כל מה שקורה היום עם המגזר הדתי והחרדי בישראל? לא יודעת, אבל בוודאות הוא היה צוחק מהמערכון הזה.

רק היטלר

כי אנחנו כל כך עם של קקות לפעמים. עם שמחפש פופוליזם על פני ערך, לייקים וצפיות בטיקטוק על פני המעשים ואז בכל פעם לא מבינים מאיפה זה בא. אבל אולי הפעם...

יוסף בקבר יוסף

כן, אני יודעת שהבטחתי 5 וזה כבר המערכון השישי, אבל אי אפשר בלעדיו. מכל כך הרבה סיבות.

די, אל תבכו, עברנו כל כך הרבה דברים, נעבור גם את זה.

כי בעצם אין לנו לאן ללכת.