מה אני אגיד לכם על חלומות?
לפעמים בא לי כשאני מתעוררת, לצעוק כמו גדליה מה-"שבאבניקים": "שומו שמים!"
לפעמים בא לי להתעורר אבל לא לפקוח את העיניים עדיין. לשכב ולחכות, להתכונן נפשית למציאות.
בקורונה בהתחלה כל הזמן חלמתי על החיים שלפני.
התעוררתי בדמעות.
אחרי זה החלומות השיגו את המתרחש במציאות והתחלתי לחלום ששכחתי מסכה בבית.
הפעם המוח כבר מתורגל. ישר שלח אותי בחלומות לחפש ילדים חטופים במנהרות, להילחם ולירות, הייתי קמה מותשת ומבוהלת, כי כמובן כל חלום הסתיים בכישלון.
לאט-לאט הזעם והנחישות התחלפו להם בחוסר אונים.
לחלום חוסר אונים זה מבאס מאד.
במקרים כאלה אני שמחה מאד כשאני מתעוררת לקולות הקיא של דקסטר על הרצפה שבסלון. קולות שמצליחות לגבור גם על כתב"מ השכונתי, על העבודות בכביש, (זריקת רימון על רקע פלילי) והבכי של השכנה הקשישה על אלצהיימר. מהקיא אני תמיד מתעוררת.
אתמול לפנות בוקר, אחרי שהתעוררתי מהקיא ואז חזרתי לנמנם עוד קצת, חלמתי את אחד החלומות הברורים מדי אלה – חלמתי שאני במיטה, מנמנמת ואמא שלי יושבת לידי מלטפת לי את הראש. היא מלטפת ולוחשת משהו ואני מספרת לה דברים, גם בלחישה. אמא נפטרה לפני 29 שנה, אבל הרגשתי שהיא מלטפת לי את הראש.
אמא מגיעה לי בחלומות כשאני רוצה לחזור להיות ילדה קטנה. בקיצור, קמתי עצובה.
בערב סיפרתי לאיתי את החלום. הוא אמר שגם הוא חולם חלומות מוזרים. "הזיות", הוא אומר. "עדיף שהייתי חולם סיוטים, כי קראתי שהסיוטים עוזרים לעבד טוב יותר את המתרחש". "טוב", עניתי לו, "אני מקווה שהסיוטים יבואו, ילד, עוד מעט. אתה זוכר להפוך את הכרית, אם יש סיוט, נכון? ככה אמא שלי לימדה אותי". ליטפתי לו את הראש, ביקשתי שיתכופף כי אחרת אני לא מגיעה. והוא חיבק אותי.
תגידו, מישהו יודע איזו כרית צריך להפוך כדי שכולנו נתעורר מהסיוט הזה?
コメント