34

אחרי שלושה ימים גשומים בבוקרשט, במלון מעופש שהסוכנות היהודית שכרה כדי לרכז בו נחילי אזרחי ברה"מ לשעבר עד שיגיעו מספיק כדי למלא מטוס או שניים, יצאנו לשדה התעופה לקראת הפגישה המיוחלת עם המולדת ההיסטורית. הארץ המובטחת על פי חוק השבות. במשך שלושה ימים ישבנו במלון בלי יכולת לצאת לטייל בעיר. זה לא כי רצו לשמור עלינו, יותר רצו לשמור על מספר ראשים, כי אנשי הסוכנות כבר היו למודי ניסיון – מי שיצא לטייל בעיר לפעמים מצא את עצמו מתדפק על השער של השגרירות האמריקאית, מבקש מקלט מדיני.

דווקא אנחנו תכננו לטוס לישראל. הדודים שלי כבר גרו כאן שנה, הם אפילו הספיקו לחוות את מלחמת המפרץ. גם החברה הכי טובה של אמא מימי הלימודים, אצלה תכננו להישאר בכמה ימים ראשונים, עד שנמצא דירה משלנו להשכרה. לשלושה ימים של עוצר במלון קדמו ימיים נסיעה ברכבת. מהעיר שלנו לקייב, ומקייב דרך מעבר הגבול לרומניה.

במעבר הגבול דרשו מאיתנו לפרוק את כל המזוודות ואת עצמנו מהרכבת. גברים חמורי סבר של משמר הגבול הסובייטי עברו קרון-קרון, דפקו על הדלתות ועל הקירות מחשש שהיהודים מחביאים שם תכשיטים ואוצרות לאומיים. אמא עשתה כמו שלימדו אותה – ענדה לי ולאחותי את הטבעות ואת השרשראות של סבתנו המנוחה וכך ישבנו, עם אגרופים קפוצים, כדי שהטבעות הגדולות עם אבנים אדומות וירוקות לא יפלו לנו מהאצבעות הדקיקות.

המעיל איתו ירדתי מהמטוס

ובינתיים בחוץ השתרש לו תור ארוך ומתפתל לכיוון בניין המכס, מבנה דמוי מחסן בתוכו עמדו שולחנות גדולים, עליהם היו עושים לתיקים ומזוודות חיפוש ידני מוקפד ומעבר זריז עם גלאי מתכת. כל דבר "לא מתאים לתקנון" היה מוחרם מידית. לפעמים מה שעזר להחזיר את המוחרם היה בקבוק וודקה שנשלף בזמן, לפעמים לא עזר כלום. בחוץ עמדו כמה כלבנים עם כלבים שנועדו ספק לחיפוש ספק למרדף אחרי מישהו שאולי ינסה לברוח דרך הגבול. התור שלנו התקדם וראיתי שאבא שלי מחוויר. תיקי הבד הגדולים בצבע זית, מזוודת עור בורדו ותיק ניילון מלבני בתוכו הייתה הצידה לדרך – ביצים קשות, עוף מטוגן, עגבניות, מלפפונים ועוגיות.

הבודק במעיל עבה עבר על המזוודה ועל תיקי הבד, בדק את הקולר של דלי, הכלבה הפודלית שלנו שישבה אצל אמא על הידיים, הוציא מתיק הניילון המשובץ ביצים קשות ועוף עטופים בנייר עיתון, כמה אריזות של גבינה מותכת בנייר כסף ואמר להחזיר את הכל בחזרה. שמעתי את אבא משחרר אנחת רווחה, מחייך לבודק ועם המילים "ברוכים הנשארים!" החליק לו לתוך כיס המעיל בקבוק וודקה.

באמצע הלילה, רגע אחרי שהרכבת חצתה את הגבול, אבא פתאום התחיל להוציא על השולחן בתא הנוסעים שלנו דברים מתיק האוכל: עגבניות שכבר היו די מעוכות, העוף בנייר כסף ומעליו נייר עיתון והגבינה המותכת. הוא הוריד עטיפה מאחת הגבינות ושלף משם שטר ירוק. מתחת לעטיפה של חבילה נוספת התחבא שטר נוסף. אנחנו, המשפחה המושלמת והצייתנית עברנו על החוק – הברחנו דרך הגבול 100 דולר מעל המותר. מאה דולר שאם לא היו עוטפים בהם גבינה, היו מגיבים על גלאי מתכות. אבא סיפר לנו את זה רק ברומניה, בניסיון לשעשע אותנו על ארוחת הצהרים ששוב כללה אורז ודגים, כאילו במטרה ליצור עוד יותר ניגודיות לקראת ההגעה לארץ זבת חלב ודבש.

ביום למחרת אמרו שיש מטוס. בשדה התעופה ליוו אותנו לטרמינל נפרד, עליו שמרו חיילים ישראלים עם כלבים גדולים. משפחה לפנינו טסה עם בורדר קולי ענק, שנאלץ להעביר את הטיסה בכלוב קר בתא המטען. הצלחנו לשכנע את נציגים של אל על שדלי כלבה קטנה וממושמעת, שתשב כל הטיסה על הידיים. חצי שעה לפני דלי קיבלה חצי כדור שינה, שגרם לה להיות רדומה ואפאטית למתרחש. היא התעוררה רק בסוף הטיסה, כשכל המטוס התחיל לשיר "הבאנו שלום עליכם" ולמחוא כפיים. הצצתי מהחלון וראיתי את האורות. ואז את הבתים. "אנחנו עוברים מעל תל אביב", התעוררה לחיים הכריזה של המטוס ברוסית עם מבטא כבד. "חגרו את חגורת הבטיחות, אנחנו מתכוננים לנחיתה".

ברגע הראשון אחרי שדלת המטוס נפתחה הרגשתי מכת חום. אוויר דחוס של חמסין בחמש בבוקר. לבשנו מעילים ומגפיים, כי ברומניה היה קר. בירידה מהמטוס ראיתי את השכנים שלנו למטוס נופלים על הרצפה ומתחילים בדמעות לנשק את האספלט. שחררתי את דלי מהידיים והיא בירכה את ארץ הקודש בדרכה שלה – בשלולית של שתן.

אחרי כמה שעות באולם גדול ומואר של שדה התעופה ההורים והסבא קיבלו תעודות עולה, אחותי ואני קיבלנו דגלים כחול-לבן מפלסטיק. מאד רציתי לישון, ובמונית השירות שלקחה אותנו לחולון, לבית של פאינה, החברה של אמא, התחלתי לנמנם. הנהג שמע מוזיקה מוזרה ורועשת ומהחלון של הרכב ראיתי דקלים גבוהים ודקים ואת השמים הבהירים.

התעוררתי כשהמונית עצרה ברחוב צר, ליד בניין חום בן ארבע קומות. הבניין נראה לי מוזר, לא היו בו מרפסות והוא הזכיר יותר קופסת קרטון גדולה. במקום הקומה הראשונה היו לו עמודים. "תראי, זה כמו הבית של באבא-יאגה, על כרעי תרנגולת", אמרתי לאחותי. ליד הכניסה לבניין עמדה פאינה יחד עם בעלה. אחרי חיבוקים וברכות, נכנסנו סוף סוף לחדר מדרגות קריר ובקומה השנייה לדירה מוצלת שהייתה דחוסה ברהיטים. המקרר עמד בסלון ומקרר נוסף היה במטבח. "המקרר בסלון זה המקרר שלנו והמקרר במטבח הוא של בעלת הבית", הסבירה פאינה. "אנחנו עוברים מכאן עוד מעט לדירה בלי ריהוט". ליד המקרר עמד ארון עץ עתיק עם ויטרינות זכוכית, בתוכו כלי מטבח מחרסינה. "כלים של פסח של בעלת הדירה", פתרה פאינה את התעלומה. "אסור לאכול מהם, רק פעם בשנה ואצלה בבית אין מקום, אז היא שומרת אותם כאן".

בערב, אחרי כמה שעות שינה ירדנו למטה. פאינה לקחה אותנו לסופרמרקט הסמוך ולחנות הירקות, סיור חובה לכל עולה חדש, כדי להראות, כנראה, את השפע התזונתי לפני שיקלוט שהתקציב של סל קליטה יאפשר לו לרוב נקניק מורטדלה מהסוג הזול, איקרא לבנה או וורודה ופרילי משפחתי, צבעי מאכל מהולים במעט יוגורט. אם קונים כיכר לחם שלמה, חוסכים כמה אגורות ואם לבוא לחנות ירקות ביום שישי לקראת הסגירה וזה לא מביך אותך להרים בננות מהרצפה, חסכת.

אחרי יומיים-שלושה עברנו לדירה משלנו שהייתה ריקה לחלוטין, חוץ מקרר ישן, ארון קיר, מיטה זוגית ומכשיר טלפון חוגה בצבע ירוק. ההורים נסעו למחסנים של הסוכנות היהודית וחזרו עם שתי מיטות עץ בשבילנו, עם צבע מתקלף ומדבקות של חבורת גברים בבגדים צבעוניים וכלי נגינה עליהן (מאוחר יותר גיליתי שקוראים להם "הופה היי"). המיטות וספרייה מתנדנדת עם שולחן עבודה נכנסו לחדר השינה השני, החדר שלי ושל אחותי. סבא היה ישן בסלון, שם בנוסף לספה שקועה ומרופטת עמדו בגאון שולחן פיקניק מתקפל ששימש פינת אוכל ושידת עץ עליה עמדו בגאווה מכשיר הטלוויזיה של SONY ומכשיר הוידאו של TOSHIBA שהבאנו איתנו.

ההנחיה של אלה שכבר עלו לארץ הייתה ברורה: "בישראל הכל מאד יקר. אפילו משחת שיניים אז תביאו כל מה שאפשר אתכם". בנוסף למזוודות ותיקים איתם יצאנו לדרך, שלחנו מכולה. בהתחלה תוכנן לשלוח את הפסנתר שלי, אבל לא קיבלנו אישור על כך ממשרד התרבות הסובייטי ולכן ההורים הסתפקו בלשלוח שטיחים, ספרים, מצעים, סבון ונייר טואלט. בדרך המכולה נפרצה, חצי מהספרים נרטבו, שטיח אחד או שניים נגנבו, אבל נייר טואלט דווקא הגיע בשלום. את הציפות הלא נוחות עם פתח מרובע באמצע שגורם לשמיכה לברוח החוצה וסדינים ללא גומי זרקתי רק אחרי איזה עשור, השארתי רק שמיכות מגבת נעימות.

גם את הבגדים הבאנו משם, מיטב מלבושים אלגנטיים שנרכשו בשוק הבגדים שהיה נפתח כל סוף שבוע באצטדיון מקומי, שם מכרו סחורה שהגיעה מפולין, צ'כוסלובקיה וסין. כך, לבושה בחצאית סגולה וחולצה מכופתרת ורודה עם שרוולים תפוחים עם וולנים צעדתי לי בערך שבוע אחרי לאולפן בתיכון בשכונה הסמוכה. הייתה תחילת חודש יוני, היה לי חם, אבל אמרו לנו לחסוך על תחבורה ציבורית. בערך בחצי דרך הבנתי שאין לי מושג מה השעה. במאמץ אדיר אספתי את כל העברית שידעתי ושאלתי איש מבוגר נחמד עם שפם גדול "כמה זמן?" הוא בהה בי כמה שניות, ואז חייך ושאל בחזרה: "מה השעה?" ומיד ענה לעצמו: "רבע לתשע".

אבא שלי התחיל לעבוד בסופר, להזיז עגלות, לסדר סחורה ולשטוף רצפות ובמקביל שלח קו"ח כדי למצוא עבודה במקצוע שלו - מתכנת מחשבים. הוא התחיל ללמוד עברית עוד באוקראינה ועכשיו עשה כל מה שאפשר כדי להמשיך להתקדם עם השפה, מעבר לשיעורים באולפן ערב. הוא דיבר עם מנהל העבודה שלו, עם השכנים ועם כל מי שהסכים לדבר איתו (ומזל, היו רבים כאלה). את אחד המשפטים המכוננים הוא שמע מאחד האנשים שפתח איתם שיחה ברחוב. איש מבוגר עם שפם אמר לו: "תזכור, ישראל היא כמו מראה: אם תחייך אליה, היא תחייך אליך בחזרה ואם תזעיף פנים, אז זה כבר אחרת".

חודשיים אחרי אבא שלי התקבל למשרת מתכנת בחברת "טבע". ואני זכרתי את המשפט הזה וממשיכה לסחוב אותו איתי עד היום, 34 שנה אחרי.

**

הפוסט הזה מתפרסם ב-28 המאי 2025. ב-28 במאי 1991 עליתי לישראל.

בתמונה אני כמה ימים לפני שעזבנו את אוקראינה.