תסמונת המתחזה: כשההצלחה מרגישה כמו הונאה

"כשהתקבלתי ללימודי משפטים בהרווארד, בכיתי ולא משמחה. עם מסמכי הקבלה מקבלים גם רשימה של כל מי שהתקבלו יחד איתי. בקיצור, ראיתי שמבין כל הישראלים שהתקבלו אני הבחורה היחידה, אז היה לי ברור שזו העדפה מתקנת, כי כנראה לא היו להם מספיק מועמדות-נשים. אבל רק אחרי שהכרתי את המועמדים האחרים, גיליתי שהציונים שלי היו גבוהים יותר, ההמלצות טובות יותר וגם רקורד אקדמי חזק יותר. ובכל זאת, המחשבה הראשונה שלי אחרי שהתקבלתי הייתה שאני הסתננתי לשם בטעות".

את הסיפור הזה סיפרה לי בפרטי חברת פייסבוק אחרי שהעליתי פוסט בו ביקשתי מאנשים לחלוק סיפורים בהם הרגישו "מתחזים" או "לא שייכים" למקום למרות ההישגים שלהם. לתופעה זו יש שם, "תסמונת המתחזה".

גילוי נאות שכנראה נדרש כאן: אני לא מתיימרת לאבחן או לנתח התנהגות של אנשים. כל מה שכתוב כאן מבוסס על הניסיון האישי שלי בהתמודדות עם תסמונת המתחזה לאורך שנות הקריירה המקצועית שלי, על התהליכים שעברתי ועל תחקיר רשת.

תסמונת מתחזה: כשההצלחה מרגישה הונאה

מהי תסמונת המתחזה?

תסמונת המתחזה היא תופעה פסיכולוגית הקשורה לקושי של אנשים לקבל את ההצלחות שלהם כהישג אישי. במקום זאת, הם מעדיפים לתפוס אותן בתור משהו שקרה "במזל", "במקרה" או בגלל מישהו אחר. במקרים רבים זה קורה ברמה של תת-מודע, ואפילו אנשים שהגיעו לעמדות בכירות בזכות העבודה הקשה, הידע והניסיון, מדווחים שהם חווים פחד תמידי שיתגלו כ-"מתחזים" ויסולקו בבושת פנים מהתפקיד או יפוטרו.

את המונח "תסמונת המתחזה" (impostor syndrome) הציעו לראשונה ב-1978 שתי פסיכולוגיות קליניות: פולין רוז קלאנס וסוזן אימס. במחקר שהן ערכו, הן זיהו דפוס חוזר בקרב נשים מצליחות שחשו כי אינן ראויות להצלחה שלהן וחיו בפחד מתמיד ש-"ההתחזות" שלהן תתגלה יום אחד.

מה אומרים המספרים?

מסתבר שזה נפוץ הרבה יותר ממה שניתן לחשוב:

• על פי הערכות, 70% מהאנשים חווים תסמונת מתחזה בשלב כלשהו בחייהם.

• אוכלוסייה ספציפית שנוטה לפתח את תסמונת המתחזה היא סטודנטים וסטודנטיות לרפואה - שליש מהם מדווח שהרגישו כך.

• מסתבר שיש אותה גם למנהלים בכירים - 75% מהם דיווחו שחוו את תסמונת המתחזה במהלך הקריירה שלהם.

מתי יש לנו סיכוי גבוה יותר לפתח תסמונת המתחזה?

אם גדלנו במשפחה שמדגישה הישגיות: ילדים שגדלו בסביבה בה הציפיות גבוהות במיוחד, עלולים לפתח תחושה של "לא טוב/ה מספיק" גם בחיים הבוגרים.

אם התחלנו משהו חדש, למשל, תפקיד חדש, קריירה חדשה וכד' וזה גרם לנו תחושת חוסר ביטחון. במקרה כזה תסמונת המתחזה היא דבר טבעי וככל שנתבסס יותר בתחום - היא תיעלם.

אם אנחנו כל הזמן משווים את עצמנו לאחרים: פעם אלה היו הסבתות וההורים שתמיד הצביעו לנו על איזה ילד או ילדה של השכנים שלומדים טוב יותר, מנומסים יותר וגם בחרו בקריירה טובה יותר / התחתנו בהצלחה / לא העלו במשקל וכד'. היום אנחנו אלופים לעשות זאת לעצמנו ברשתות החברתיות.

אם אנחנו שואפים לפרפקציוניזם: עוד משהו שלרוב בא מהבית. אנחנו רגילים שמציבים לנו רף גבוה מאוד וגם בגיל מבוגר אנחנו מציבים רף כזה לעצמנו. מצד שני, אם לא הצלחנו במשהו ב-100% אנחנו חווים כישלון.

אם אנחנו רוצים כל הזמן להוכיח את עצמנו: די קשור לסעיפים קודמים, לפעמים זה רקע משפחתי, לפעמים זה רקע חברתי ולפעמים זו סביבה רעילה בעבודה.

למה נשים נוטות יותר לפתח תסמונת מתחזה?

הנה מה אומרים המחקרים:

סטריאוטיפים מגדריים: כן, גם ב-2024 יש אותם, במיוחד בתחומים שנחשבים באופן מסורתי ל-"גבריים". את הדוגמאות לכך תוכלו לראות בכל מקום - יזמיות הייטק, בכירות בתחום הנדל"ן והבנייה וכן, גם בעולם המשפט.

לחץ חברתי: אז אוקיי, קדימה, בואי תעשי קריירה, אבל אל תשכחי להוציא את הילד מהגן ולקחת אותו לחוג, כן? זה תמיד בא עם עוד תוספת, בקיצור. שלא להזכיר את כל המפורסמות שמאוד אוהבות לספר לנו כיצד הן דווקא מצליחות לאזן.

ייצוג חסר: נשים עדיין יכולות למצוא את עצמן לבד בחדר מול כל הגברים בישיבות הנהלה או פיקוד. זה מגביר את תחושת החריגות ו-"אי-התאמה". לכן, כשיש התעקשות להביא לכנסים נשים-דוברות או להזמין יותר נשים להשתתף במשחקי טריוויה, לדרוש שיהיו מנכ"ליות ושרות - זה עוזר לא רק לשוויון, אלא גם להיפטר מתסמונת המתחזה.

הטיות בלתי מודעות: האמת, זה הכי מורגש, בכל מקום, בכל גזרה ובכל תחום. נשים נוטות להעריך את יכולותיהן נמוך יותר מהגברים. גם כשהביצועים זהים או טובים יותר אפילו. גבר ישלח קורות חיים גם לתפקיד שהוא מתאים לו ב-60%. אישה, לעומת זאת - תשלח רק במקרה בו היא מתאימה לתפקיד ב-100%. וגם אז, כשיגיע שלב ציפיות השכר, יש סיכוי שתעריך את עצמה נמוך יותר.

תסמונת המתחזה: בוחן מציאות

איך נתמודד עם תסמונת המתחזה?

נתמקד בזיהוי והכרה: כמו בכל בעיה, זה חלק משמעותי מההתמודדות.

נתמיד בתיעוד הצלחות: הרבה פעמים אנחנו נוטים להתמקד דווקא בכישלונות או במצבים של סטגנציה. את ההמלצות שקראתי כבר לפני שנים ואני מנסה ליישם בתקופות בהן אני מרגישה שתסמונת המתחזה אצלי מעמיקה זה לכתוב את הדברים שאני טובה בהם, הצלחות בפרויקטים. כדאי להתייחס גם להצלחות קטנות לא רק למשהו בומבסטי. החיטוט התמידי הזה במה עשינו טוב גם בסופו של דבר מעלה את רמת הביטחון העצמי בצורה אובייקטיבית. ואז, כשפתאום תסמונת המתחזה תוקפת שוב, יש לנו בשלוף רשימה של הצלחות להביס אותה.

נדבר על זה: כן, גם נבקש משוב מעמיתים, גם לשתף בתחושות את האנשים בסביבה שלכם. כי בסופו של דבר, מהצד זה נראה לגמרי אחרת. לי, למשל, מאד עוזרת לקרוא את המשובים שאני מקבלת על סדנאות הכתיבה שלי.

נציב מטרות ריאליות לעצמנו: שמתי לב שהרבה פעמים אני נוטה לרצות אחרים (לקוחות, קולגות) וקובעת יעדים לא מציאותיים לעצמי, יעדים שכמעט בלתי אפשרי לעמוד בהם. אז דדליינים זה סבבה, אבל אנחנו מציבים אותם לעצמנו. אגב, ריצוי אחרים זו עוד תופעה שמתלווה הרבה פעמים לתסמונת המתחזה כי נרצה לרצות כדי להצטיין או להראות מסוגלות, גם אם היא לא מציאותית בעליל.

נלך לטיפול: כן. טיפול פסיכולוגי, טיפול קוגניטיבי, אימון אישי - אני תמיד בעד.

איך ניתן לתמוך במישהו שיש לו או לה תסמונת המתחזה?

להקשיב ללא שיפוטיות: לתת להם לשתף בתחושותיהם בלי לשלול אותן מיד (גם אם מאוד נרצה).

להדגיש את ההישגים שלהם: אחרי שהקשבתם, הזכירו להם את ההצלחות ואת הכישורים הייחודיים שלהם.

לספר על תסמונת המתחזה שלכם או שלכן: כי גם כאן צרת רבים חצי נחמה, אבל כדאי לזכור שזאת לא תחרות, כמו "הבראוני האחרון" בסרט "נוטינג היל", מי הכי מסכן.

האם אפשר להיפטר מתסמונת המתחזה?

לא, היא כמו הרפס. יכולה להיות רדומה במשך שנים ואז להתפרץ. אבל כן אפשר ללמוד לנהל אותה ולהפחית את ההשפעה שלה על החיים שלנו. הבאתי כאן כמה וכמה כלים שגם ניסיתי ומנסה על עצמי כל הזמן.

וכן, תמיד חשוב לפרגן לעצמנו על ההצלחות. גם בקטע מניעתי.