משפחות מאושרות זה כל אחת לחוד, משפחות אומללות זה פריים טיים: למה אנחנו כל כך אוהבים לראות סדרות על משפחות לא מתפקדות

כשלב טולסטוי כתב את הפתיח של אנה קרנינה על המשפחות המאושרות והמשפחות הלא מאושרות, הוא לא תיאר לעצמו שבעוד מאה ומשהו שנה הפריים טיים שלנו יתמלא בסיפורי משפחות לא מתפקדות.

משפחות לא מתפקדות תמיד תפסו מקום של כבוד על המסכים שלנו. הרשימה ארוכה עד אינסופית. לכן בחרתי להתמקד בכמה סדרות שאני אוהבת במיוחד, אבל כמובן הרשימה לא מלאה ואני מזמינה את הקוראות והקוראים להוסיף גם שמות משלהם.

השאלה שנשאלת – למה דווקא המשפחות הדיספונקציונליות הפכו לאבן שואבת לצופים ולצופות בכל העולם. דרמה, הומור, רגעים מרגשים – איכשהו זה עובד הרבה יותר טוב על רקע הקונפליקטים או מערכות היחסים המוזרות.  

"נשואים פלוס" (Married... with children)

קלאסיקה נצחית שהייתה פוצרת דרך כשעלתה על המסכים בסוף שנות השמונים. עקבנו אחרי חייה של משפחת בנדי לאורך לא פחות מ-11 עונות: אל בנדי, מוכר נעליים תסכול, פג וממורמר, אשתו פגי, עצלנית ובזבזנית, וילדיהם קלי ובאד - היו האנטיתזה המוחלטת למשפחות המושלמות שהיו נפוצות בטלוויזיה האמריקאית עד אז.

הסדרה לא חששה להציג הורים שלא בהכרח אוהבים את ילדיהם, זוג שלא בהכרח אוהב זה את זה, ומשפחה שההומור השחור והציניות הם הדבק המחבר בין חבריה. למרות (ואולי בזכות) הדיספונקציונליות הקיצונית, הסדרה הצליחה לגעת בנקודה רגישה אצל צופים רבים ולהפוך למעין מראה מעוותת אך כנה של החיים האמריקאים.

משפחת בנדי הייתה משפחה בלתי נסבלת, גסת רוח ומעצבנת. טרום עידן הריאליטי, היא גרמה לכולנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו.

"משפחה בהפרעה" (Arrested Development)

משפחה בהפרעה" מגוללת את קורותיה של משפחת בלות' – חבורת עשירים מפונקים שבין רגע מוצאים את עצמם תקועים יחד בבית מקרטון (ממש כמו הקרטון שהסדרה גרה בו כשנזרקה מהמסך אחרי שלוש עונות).

מייקל, הבן ה"נורמלי" (לפחות ככה הוא מספר לעצמו במראה כל בוקר), מנסה להחזיק את המשפחה המתפוררת כמו שמנסים להחזיק מגדל קלפים בהוריקן. סביבו מסתובבים האב ג'ורג' – גאון פיננסי שמאמין שחוקים הם "יותר בגדר הצעה", לוסיל – האם האלכוהוליסטית שמחבקת מרטיני חזק יותר מאשר את ילדיה, ג'וב – הקוסם הכי גרוע בעולם שאשליית הקריירה שלו נעלמת מהר יותר מהכסף המשפחתי, לינדזי – אקטיביסטית שנלחמת בקפיטליזם עם כרטיס האשראי של אבא, וטוביאס – שחקן שהדבר היחיד שהוא עמוק יותר בארון ממנו הוא הבגדים שהוא לובש. אה, וכמובן ג'ורג'-מייקל שמתאהב בבת דודתו מייבי, כי אם כבר משפחה לא תקינה, אז למה לא ללכת עד הסוף?

דרך הומור חכם וקטלני, הסדרה מצליחה להפוך את התפרקות המשפחה האמריקאית והקפיטליזם המושחת ל"קומדיית מצבים" (כשהמצב הוא בדרך כלל אסון). הסדרה אולי נכשלה בעצמה לשרוד בשוק החופשי של הרייטינג, אבל זכתה לתחייה ב-Netflix, מה שמוכיח שכמו ג'ורג' בלות' עצמו, יש חיים גם אחרי ש"מתים" (ספוילר?).

מעניין שגם שידורי הסדרה היו "בהפרעה": שלוש עונות ראשונות שודרו בין 2003 ל-2006, העונה הרביעית ב-2013 ושתי העונות האחרונות חודשו על ידי נטפליקס ב-2018-2019.

משפחת בלות' - משפחה בהפרעה

"בנות גילמור" (Gilmore Girls)

עוד סדרה שלא יכולתי שלא להכניס לרשימה שלי, גם כי אכן מדובר במשפחה לא שגרתית (לגבי התפקוד – הכל יחסי) וגם כי בדיוק כמו "משפחה בהפרעה" היא זכתה ל-reboot כמה שנים אחרי שהשידורים שלה סופית הסתיימו.

"בנות גילמור" מציגה סוג אחר של דיספונקציונליות משפחתית – כזו שנולדה מתוך מרד והתנגדות למסגרת המשפחתית הנוקשה. הסדרה מתמקדת בלורליי גילמור (לורן גרהאם), אם חד-הורית שברחה מבית הוריה העשירים והשמרניים בגיל 16 כשהייתה בהריון, ובתה רורי – נערה אינטליגנטית ושאפתנית.

מה שמייחד את "בנות גילמור" הוא היפוך התפקידים המשפחתיים: לורליי מתפקדת לעתים כחברה של בתה יותר מאשר כאמא סמכותית, ומערכת היחסים שלהן מבוססת על דיאלוגים מהירים וחדים, הומור, ותרבות פופ. במקביל, המתח המתמשך בין לורליי להוריה, בעיקר אמה אמילי, חושף את הפער בין דורות ותפיסות עולם שונות לגבי משפחה ומעמד חברתי.

למרות הקונפליקטים, "בנות גילמור" מראה שגם משפחה "שבורה" יכולה לתפקד מצוין, ושדיספונקציונליות לפעמים היא רק עניין של הגדרה ונקודת מבט. העיירה סטארס הולו כולה מתפקדת כמעין משפחה מורחבת ללורליי ורורי, מה שמדגיש את הרעיון שלפעמים המשפחה שאנחנו בוחרים חשובה לא פחות מהמשפחה שנולדנו לתוכה.

ב-"בנות גילמור" קרו המון דברים מדהימים, הן מבחינת העלילה, אבל אי אפשר להתעלם גם מהעובדה שהיא הביאה לחיינו שחקנים ושחקניות שבהמשך הפכו למפורסמים: מליסה מקרת'י, מאט זוקרי וכמובן, מיילו ונטימיליה (שגם הפציע ב-This is Us).

אגב, ה-reboot של 2016 בעיני, היה מיותר. לפעמים לא צריך להעיר את הנוסטלגיה כי יש מצב שלאורך השנים היא קיבלה טעם קצת חמוץ.

"עמוק באדמה" (Six Feet Under)

משפחת פישר הייתה המשפחה שהיה קל מאד לאהוב. אפילו שאב המשפחה מת בתאונת דרכים באחת הסצנות הראשונות של פרק הפיילוט, שני בניו, הבת הקטנה והאלמנה סיפקו לנו המון רגעים מרגשים ואפלים, כמו שיכול לקרות כשגרים קומה אחת מעל בית לוויות ועם חדר מתים מרווח במרתף.

דיוויד (מייקל סי. הול) גיי ששומר את כל הרגשות שלו בפנים, עד שמתפוצץ שונה מאד מנייט (פיטר קראוזה) החושני והמיני שלא מסתיר שום דבר, רות' האם שמגלה את עצמה מחדש אחרי מות בעלה וקלייר, התינוקת של המשפחה, המצפון והמצפן שלה. ויש גם את ברנדה ואחיה, ריקו ועוד דמויות שאנחנו פוגשים לכמה שניות בתחילת כל פרק ואז הם מתים. סדרת HBO קלאסית שמדברת בלי ליפות את המצב על אובדן, מיניות, זהות, סמים ומערכות יחסים.

שש עונות מרגשות ואפלות, סוף מפתיע וסצנת סיום אייקונית שכל מי שראה אותה יודע שהיא סצנת הסיום הטובה ביותר בעולם. תודה, סיה.

"הורים במשרה מלאה" (Parenthood)

קחו את נייט פישר ואת לורליי גילמור והפכו אותם לאח ואחות. פיטר קראוזה ולורן גרהם שוב מצאו את עצמם במשפחה גדולה לא תמיד מתפקדת של ברייוורמנים. אגב, הם גם הפכו לבני זוג באותה תקופה. "Parenthood" מביאה זווית אחרת ואותנטית יותר לדיוקן המשפחה המודרנית המורכבת: קבוצה מרובת דורות של הורים, אחים, אחיות ובני דודים המתמודדים עם אתגרי החיים בקליפורניה.

בשונה מסדרות אחרות ברשימה, "Parenthood" מציעה גישה רגישה יותר ופחות ציני לדיספונקציונליות המשפחתית. במקום לצחוק על חוסר התפקוד, הסדרה מתעמקת בדילמות אמיתיות של הורות מודרנית: אם חד-הורית המתמודדת עם גידול בנה האוטיסט, זוג שמתמודד עם אימוץ, גירושים, בעיות פוריות, ומערכות יחסים בין-דוריות מורכבות. הרגעים בהם המשפחה "לא מתפקדת" הם דווקא אלה שמציגים את האנושיות והפגיעות של הדמויות בצורה הכי אותנטית.

הכישרון של "Parenthood" נעוץ ביכולת שלה לגרום לנו לבכות בסצנה אחת ולצחוק בזו שאחריה, כשהיא מזכירה לנו שהבלגן הרגשי של המשפחה המודרנית לא בהכרח מצביע על דיספונקציונליות - אלא על המורכבות המהותית של להיות משפחה בעולם המשתנה במהירות. בסוף כל פרק, למרות המשברים, מרגישים את האהבה העמוקה שמחברת את משפחת ברייברמן, גם אם הדרך לשם רצופה בדמעות, צעקות וכרטיסי אשראי שבורים.

הסדרה עלתה לפני כמה חודשים בנטפליקס ועשיתי עליה בינג' מטורף. בפעם הקודמת ראיתי אותה לפני עשור והפעם – היא נשארה משובחת ועדכנית, רק שהמבט שלי על המשפחה והקשרים בתוכה השתנה. שרה הלא תפקודית והקפריזית עצבנה אותי ממש ודווקא קריסטינה הפכה לדמות מרגשת מאד ומלאת השראה.

"משפחה מודרנית" (Modern Family)

עוד משפחה מורכבת רב-הורית היא משפחת פריצ'ט-דלגדו-דאמפי-טאקר. אני מודה שכשהיא שודרה איכשהו נפלתי בדרך ולא המשכתי לראות ברצף, אבל עכשיו ראיתי את כל העונות ברצף, סיימתי לפני שבועיים וממש הרגשתי עצב אחרי שהסתיימה העונה ה-11.

"משפחה מודרנית" היא אחת הסדרות בה כל אחד יכול למצוא באחת הסיטואציות המוצגות (טוב, 11 עונות, 24 פרקים כל אחת, באמת יש המון). כי אף אחת מהדמויות בסדרה היא לא מושלמת, לכל אחד מהם יש איזו "דפקה" לצד המון רגש ואהבה. למרות הרבים האינסופיים ביניהם. ובאופן אישי אני נורא שמחתי שאד או'ניל הצליח לגמרי לצאת מהתדמית של אל בנדי ולהיות ג'יי פריצ'ט הנהדר והנדיב, גם אם לפעמים היה מזדהה עם אל בדעות המקובעות שלו.

בעוד רוב הסדרות מראות משפחות מתפרקות, "משפחה מודרנית" מראה איך נראים החיים כשמנסים להרכיב את השברים מחדש ויוצא פאזל עקום אבל חמוד. האמת? זה קצת כמו אלבום תמונות משפחתי שמישהו שפך עליו קפה – מבולגן, לא מושלם, אבל עדיין משהו שתרצו לא רק לשמור, אלא גם להמשיך להוסיף לו דפים חדשים. הדיספונקציונליות כאן לא מתבטאת בבעיות קיצוניות כמו אלכוהוליזם או פשע, אלא בדברים קטנים ויומיומיים כמו פיל שמנסה להיות "חבר" של בנותיו המתבגרות, קמרון שהופך כל אירוע למופע דרג, או ג'יי שעדיין מתקשה לומר "אני אוהב אותך" לבנו ההומו. למרבה ההפתעה, בסוף כל פרק כולם עדיין אוהבים זה את זה – מה שהופך את הסדרה למעין גרסה אופטימית ומעודכנת של "משפחות מאושרות", רק עם יותר טוויטר ופחות ערכים משפחתיים מסורתיים.

"קרובים, קרובים"

נכס צאן ברזל והוכחה נצחית שבזמן שבהוליווד עדיין ניסו איכשהו לייצר תחושה של משפחות מושלמות, בישראל כבר היה הכל "פתוווווח". נכון, עליתי לארץ רק ב-1991, אבל זכיתי לראות את הלופים של השידורים החוזרים בחינוכית בשבתות (ומסתבר שאפשר לראות את כולם גם עכשיו באפליקציה)

"סברי מרנן"

אפשר לצחוק עליה ולרדת עליה כמה שרוצים, "סברי מרנן" היא סדרה עלינו. תודו שעכשיו, כשהיא יורדת מהמסך, זה קצת עצוב.

סברי מרנן. תרגעו, הם לא חוזרים!

זגורי אימפריה

אם כבר השד העדתי, בואו נחפור קצת לתוך המגזר. מאור זגורי שיחק אותה, קצת הצחיקה הבחירה של הקאסט האשכנזי לתפקידים של הגיבור הראשי, האם והסבתא, אבל דווקא יצא מאד אותנטי ומרגש.

שטיסל

טרנד עולמי שמאפשר לקבל הצצה לחיים בתוך קבוצות סגורות וברור שאין סגור כמו העולם החרדי. אפשר להתווכח על האמינות, אבל הסצנה בה דבויירה המנוחה בוררת אורז הזכירה לי את סבתא שלי ז"ל. כמו כן, תמיד כיף לשמוע יידיש בטלוויזיה.

סובייצקה

עבורי הסדרה הייתה מרגשת במיוחד, כי היא על המגזר שלי, למרות שלאורך השנים אני עושה הכל כדי לפתוח יותר מצוהר אל תוך המגזר הזה, עדיין יש קושי ובעיקר בושה וחוסר רצון להסכים עם מה שרואים. הסדרה עשתה רעש בעיקר בקרב קהילת דוברות ודוברי רוסית שבמילים עדינות - לא חיבבו את העניין כי הציג אותם לא בצורה שהם היו מצפים להיראות. מצד שני - בדיוק כמו זגורי אימפריה, דנה אברמוביץ' וענת סטלינסקי, יוצרות הסדרה, הביאו אל המסך את הבית שלהן. וכמובן, אי אפשר היה לטעות עם הקאסט - "רוסים" משחקים "רוסים". יבגניה דודינה, דניאל סטיופין, גרא סנדלר.

ועכשיו רגע ברצינות, כי גם אם אפשר לכמה דקות להתנתק מהמציאות, אי אפשר להתעלם ממנה. האם בשנים הקרובות נראה בישראל סדרות על משפחות של "אחרי ה-7.10". משפחות שכול, משפחות מילואים, משפחות בשבי? רוב הסיכויים שכן, כי חלק מההחלמה הפרטית שלנו וגם כאומה זה לראות את הסיפורים כמו שלך על המסך, בסופו של דבר.

למה אנחנו כל כך אוהבים לצפות בסדרות על משפחות לא מתפקדות?

מעניין לחשוב מדוע דווקא הדיספונקציונליות כובשת את המסך. כנראה שמשהו בצפייה במשפחות אחרות שמתמודדות עם קשיים מאפשר לנו להתחבר לחיינו שלנו בדרכים עמוקות ומפתיעות. לפעמים זו ההזדהות שמושכת אותנו – רגע של הכרה כשרואים את קריסטינה ואדם ברייברמן מתמודדים עם אבחון האספרגר של בנם מקס ב"הורים במשרה מלאה", או כשצופים בלורליי גילמור מנסה לתמרן בין עבודה, אהבה וגידול ילדה כאם חד-הורית צעירה. יש משהו מנחם בידיעה שאנחנו לא לבד בהתמודדויות שלנו.

במקרים אחרים, המשפחות הדיספונקציונליות על המסך מעניקות לנו פרספקטיבה חדשה ומרעננת. כשאנחנו רואים את צעקות השבר של לוסיל בלות' או את האגוצנטריות הקיצונית של משפחת בנדי, פתאום הוויכוח שלנו על מי יוריד את הזבל או מי שכח לקנות חלב נראה קצת פחות דרמטי.

אבל אולי יותר מכל, המשפחות האלה מלמדות אותנו על חוסן. אם לורליי גילמור יכולה לברוח מבית בגיל 16, לגדל בת מוצלחת ולבנות חיים שלמים, אולי גם אנחנו יכולים להתגבר על המשברים שלנו. אם משפחת פישר יכולה להמשיך לתפקד אחרי מות האב, אולי גם אנחנו יכולים למצוא כוח בזמנים קשים.

ולפעמים, הסיטואציות שאנחנו רואים על המסך מעניקות לנו השראה לפתרונות יצירתיים בחיינו שלנו. כשקלייר דאנפי מוצאת דרך מקורית להתמודד עם גידול שלושה ילדים שונים כל כך, או כשאדם ברייברמן מפתח שיטות ייחודיות לתקשר עם בנו האוטיסט, אנחנו שואבים רעיונות שאפשר ליישם גם במשפחות שלנו. הדיספונקציונליות הופכת למעין מעבדה חברתית שבה נבחנים פתרונות לא שגרתיים לבעיות אנושיות אוניברסליות.

הסדרות האלה מזכירות לנו שהמושג "משפחה תקינה" הוא אשליה – כל משפחה היא בדרכה המיוחדת קצת משוגעת, קצת שבורה וקצת יפה. טולסטוי אולי היה מנסח זאת היום קצת אחרת: "משפחות מושלמות קיימות רק בפרסומות, אבל כל משפחה אמיתית היא דיספונקציונלית בדרכה המיוחדת והמופלאה שלה."

ואולי בסופו של דבר, זה מה שהופך את המשפחות האלה לכל כך אהובות עלינו – הן לא מושלמות, אבל הן אמיתיות. והמסע שלהן, על כל הכאב, הצחוק והאהבה שבדרך, הוא בעצם המסע של כולנו.

הרשימה הזו רחוקה מהיות מלאה. חלק מהסדרות אשכרה שכחתי להוסיף, זה לא אומר שהן לא טובות, לכל אחד יש את הרשימה משלו או משלה. אבל העובדה היא די מוגמרת - אנחנו אוהבים לראות את המשפחות האותנטיות על גבול גרוטסקיות על המסכים שלנו. זה עושה לנו טוב.