כמעט מדי ערב, אבי היה מכבה את האור בסלון, תולה סדין לבן על הקיר ומקרין לי "דיאפילמים" - סדרת שקופיות עלילתית. לרוב היו אלה סיפורי עמים, ואחד האהובים והזכורים לי ביותר היה הסיפור על אורפיאוס ואורידיקה.
מצד אחד, תאמרו, "וואלה, זה ממש לא סיפור לילדים". מצד שני - גם זאב שטורף את הסבתא ואת הילדה אינו בדיוק סיפור ילדים. אבל למיתולוגיה היוונית היה, משום מה, מקום נרחב בזיכרונות ילדותי. ולדעתי, גם אצל כל מי שגדל בברית המועצות בשנות השבעים והשמונים.
נזכרתי בכך השבוע, אחרי שסיימתי לצפות ב-KAOS בנטפליקס. חוויית הצפייה שלי הייתה מורכבת מהתלהבות מהמראה של ג'ף גולדבלום (גריאטרי-סקסי), מהרצון ללטף את פוטיס ולחבק את דניס (לא, לא התבלבלתי עם דיוניסוס) וכמובן, מהתרפקות על זיכרונות ילדותי.
שאלו כל ילד או ילדה שגדלו בברית המועצות בשנות השבעים או השמונים, והם יספרו לכם שכמובן, היה להם בבית הספר "המיתוסים של יוון העתיקה" - אלבום מהודר עם איורים גדולים וצבעוניים. ולא רק ספר; בקיץ, למשל, חגגו את חג נפטונוס (בשמו האחר פוסידון, אל המים), לדייסת שיבולת שועל קראו "הרקולס" (כי מי שאוכל שיבולת שועל יהיה חזק כמו הרקולס), אם שמעת את המילה "אורפיאוס", ידעת שזה משהו שקשור למוזיקה (כמו "כלי זמר" בישראל) ועוד דברים רבים שכבר איני זוכרת בבירור.
בתור תולעת ספרים אמיתית שהתחילה לקרוא בגיל שלוש וחצי, קראתי את ספר המיתולוגיה היוונית אינספור פעמים, הלוך ושוב, שתי וערב. ידעתי בעל פה את כל מעשי הרקולס, ידעתי להצביע על גיד אכילס ונעלבתי כשההורים היו אומרים לי שחדרי נראה כמו הרפתות של אוגיאס. הכרתי בעל פה את אילן היוחסין הסבוך של כל שוכני האולימפוס ומטה. כן, זו גם הסיבה שצורם לי כשמישהו בטלוויזיה אומר שעבודה סיזיפית היא עבודה קשה מאוד (השימוש הנכון בדימוי הוא לתאר עבודה חסרת תועלת, שכן זה היה עונשו של סיזיפוס - אחרי שהעלה אבן כבדה אל ראש ההר, האבן הייתה מתדרדרת עד למטה והוא היה נדרש להתחיל הכול מחדש).
השאלה שנשאלת, אגב, היא כיצד במדינה שבה פולחן הדת היה אסור על פי חוק, דווקא היו פופולריים סיפורי החבורה מהאולימפוס. יש לי כמה השערות:
החלפת מושגים
בדיוק כפי שנובי גוד החליף את חג המולד (וגם קצת את חנוכה, בהתחשב בכמות היהודים בברית המועצות), המיתולוגיה היוונית החליפה את פולחן האל האחד (אלוהים, ישו או מוחמד, זה לא משנה). כי אנשים זקוקים לסיפורי ניסים ואשליות גם במדינה קומוניסטית.
סיטואציה KAOS: אולימפוס מול פוליטבורו
כפי שבאולימפוס יש את זאוס, האל "הראשי" המוקף בעוד כמה אלים פחות עוצמתיים, כך בפוליטבורו (המועצה העליונה של המפלגה הקומוניסטית) יש אחד שהוא המזכיר הכללי (סטלין, חרושצ'וב, ברז'נייב), גם הוא מוקף בחבורה של בכירים.
וכמובן, כמו לאלים שבאולימפוס, לאלה שבפוליטבורו מותר כמעט הכול: נסיעות לחו"ל, רכבים, אוכל שאי אפשר להשיג בחנויות רגילות ועוד פריבילגיות. ויש כמובן את חצאי האלים, המקורבים לצלחת - בכירים בכל מיני מחוזות או פשוט חברים מהלימודים וכדומה.
ויש את פשוטי העם המתבוננים באולימפוס/פוליטבורו מלמטה ומהללים אותם.
ההשלמה עם הגורל
במדינה שחרתה על דגלה את הערכים של שוויון מוחלט קצת קשה לתווך את משמעות ההשלמה עם הגורל והציות המוחלט (על המרכיב של הדת כמנגנון שליטה כבר דיברנו קודם). אבל ברגע שמערכת הערכים נבנית על גיבורי המיתולוגיה היוונית שמקבלים את גורלם האכזר לפעמים AS IS, זה הרבה יותר פשוט.
למעשה, כך נראה לי, על ידי פופולריזציה של המיתולוגיה היוונית, ביצע השלטון הקומוניסטי האלהה לצמרת המפלגה. זאת כדי לתת לגיטימציה לכך שמותר להם יותר או מותר להם הכול. וכמובן, תמיד, אם יש צורך, אפשר גם להעיף מישהו מהאולימפוס ולהעניש אותו כמו את פרומתאוס או כמו סיזיפוס.
לפיכך, ככל שיתחילו להנחיל את הערכים עליהם מתבססת המיתולוגיה היוונית, כך ציפו שיגדלו דורות של אנשים צייתנים ונאמנים לשיטה.
אין חדש תחת השמש והקומוניזם הוא סוג של תאוקרטיה. אין אלוהים, אבל יש אנשים שהם כמו אלוהים ומותר להם הכל.
ועכשיו כמה מילים על KAOS - הסדרה. ההחלטה לבסס סאטירה פוליטית על מיתולוגיה יוונית היא הברקה, בעיניי. יצא יותר קליל מ"המשטר" עם קייט וינסלט, אך הרבה פחות גרוטסקי מ"הדיקטטור" עם סשה ברון כהן. הקאסט מעניין מאוד, אהבתי במיוחד את הפרשנות לסיפור של המינוטאורוס ושל אורפיאוס/אורידיקה וכמובן את כל מה שקורה בעולם המתים.
כל מה שאכתוב מעבר לכך יהיה ספוילר. אני ממליצה מאוד לצפות, אך גם לחשוב מעט על המטאפורות שניסו היוצרים להעביר לנו, הצופים.
**
למיטיבי לכת - השקופיות של "אורפיוס ואורידיקה" ביוטיוב ברוסית
Comentarios