אף אחד לא רוצה שיעור. כולם רוצים סיפור

לאחרונה ראיתי שתי סדרות בריטיות: ״רופאים בחקירה״ (Malpractice) ו״אסונות קטנים״ (Little Disasters). שתיהן סדרות מתח קלאסיות: יש תעלומה, יש חשודים, יש החלטות שאי אפשר להחזיר אחורה ודמויות שלא ברור עד הסוף אם להאמין להן.

ועם כל אלה, שתיהן עוסקות די באותו נושא: מערכת הבריאות הבריטית, איך היא מתייחסת לנשים בהיריון ואחרי לידה, יחס כלפי יולדות בחדרי לידה וכמה קל לפספס אישה שמתפרקת נפשית כשכל תשומת הלב מופנית לתינוק חדש.

העונה השנייה של "רופאים בחקירה"

אין ספויילרים, תצפו, כי הפוסט שלי הוא בכלל על משהו אחר.

אם הייתם עכשיו גוללים בנטפליקס או בשירות סטרימינג אחר וקוראים תקציר בסגנון "סדרה שמעלה נושאים אקוטיים במערכת הבריאות הציבורית בבריטניה ושואלת שאלות קשות את שירותי הרווחה" - הייתם לוחצים פליי? רוב הסיכויים שלא. אבל כשמציגים לנו סיפור של 4 משפחות שהכירו אי שם בקורס הכנה ללידה ועברו יותר מעשור יחד אבל אז משהו מתפרק בגלל איזה אירוע שולי? ברור שכן!

אסונות קטנים. מאחורי עלילת מתח מסתתרת אג'נדה חשובה. צילום מסך

אם הייתי מפרסמת רשימת סימנים למשבר נפשי אחרי לידה, רוב האנשים היו ממשיכים לגלול. לא כי זה לא חשוב. כי זה נשמע כמו משהו שמיועד למישהי אחרת. 

בסדרה זה עובד אחרת. אף אחד לא מרצה לנו על אישה במצוקה. אנחנו פשוט יושבות איתה בחדר. אף אחד לא מציג נתונים על אובדן אמון במערכת. אנחנו מרגישות בבטן את הפחד שלה שלא יקשיבו לה. ועד שקולטים שיש פה ״נושא חשוב״, כבר מאוחר. כבר אכפת לנו.

אפקט סקאלי

וזה לא רק סדרות רפואיות. לתופעה יש אפילו שם: ״אפקט סקאלי״, על שם דיינה סקאלי מ״תיקים באפלה״ (ג'יליאן אנדרסון האגדית)

סקאלי הייתה הרופאה והמדענית של הצמד. ספקנית, חכמה, רציונלית. היא לא עמדה ליד מאלדר כדי להתפעל ממנו. היא זאת שהביאה לחדר את המדע.

בזכות "תיקים באפלה" יותר נשים הלכו ללמוד מדעים מדויקים. צילום מסך.

ב-2018 נערך מחקר שבדק מה סקאלי עשתה לנשים שגדלו מול המסך. יותר מאלפיים נשים השתתפו בו. 63% מהנשים שכבר עבדו ב-STEM אמרו שסקאלי הייתה עבורן מודל לחיקוי והשראה. וגם בקרב כל מי שהכירה את הדמות, כמעט שתיים משלוש אמרו שהיא חיזקה אצלן את ההבנה כמה מדע וטכנולוגיה חשובים, וחצי אמרו שהיא הגבירה את העניין שלהן בתחום.

המחקר, אגב, נערך על ידי Geena Davis Institute on Gender in Media, מכון שבודק מי מקבלת מקום בקולנוע, בטלוויזיה ובפרסומות, ואיך. ואם השם נשמע לכם מוכר, אז אכן מדובר בג׳ינה דייויס, שחקנית אגדית בפני עצמה. את המחקר על סקאלי היא עשתה יחד עם 21st Century Fox, האולפן שהפיק את ״תיקים באפלה״.

מעבר למחקר, ג'ינה דיוויס גם שיחה באנטומיה של גריי

ואת המכון היא הקימה ב-2004, אחרי שישבה מול תוכניות ילדים עם הבת שלה ושמה לב כמה מעט דמויות נשיות יש שם, ובאיזה תפקידים מצומצמים. אז במקום להתבאס מול הטלוויזיה, היא הלכה לספור. כי מה שאנחנו רואות על המסך משפיע על מה שאנחנו מאמינות שאפשרי בחיים.

בסופו של דבר, ייצוג זה לא רק מי מופיעה על המסך. זה גם מבחן מסוגלות, כי מי שיושבת מול המסך, חושבת: רגע, גם אני יכולה?

גריי, גמביט ופאודה

גם דרמות רפואיות הן לא רק בידור. ב-2009 סוזן מורגן ועמיתיה סקרו צופים של ״האנטומיה של גריי״, ״האוס״ ועוד שתי סדרות אמריקאיות, ובדקו מה קרה להם אחרי פרקים על השתלת איברים. התברר שהצופים למדו מהפרקים, כולל פרטים שהסדרות הציגו לא נכון. ומי שעוד לא היה רשום כתורם נטה יותר להחליט לתרום כשהעלילה עודדה את זה במפורש, וכשהוא היה מעורב רגשית בסיפור.

וגם ״ניפ/טאק״ של ריאן מרפי. כן, זאת מלפני 20 שנה, עם העלילות המופרכות, שלפעמים היה קשה להאמין שמישהו אישר אותן. ובכל זאת, דווקא שם דיברו על דברים שכמעט אף אחד לא מדבר עליהם. כריסטיאן טרוי, הגבר הכי ״אלפא״ בסדרה, מגלה שיש לו סרטן שד. נדיר? כן, בערך אחוז אחד מכל מקרי סרטן השד. אבל קיים, ורוב הגברים פשוט לא יודעים שזה בכלל אפשרי. ואותו כריסטיאן עובר גם אונס, נושא שכשמדובר בגברים, עוד יותר קשה להגיד בקול. הסדרה לא עצרה לתת הרצאה. היא פשוט שמה את זה על הגיבור הכי בטוח בעצמו שלה, ונתנה לנו לראות אותו מתפרק. 

את "ניפ/טאק" באנו לראות בגלל סצנות לוהטות ויצאנו עם מודעות בנושאים שעד אותו זמן היו טאבו. צילום מסך.

״גמביט המלכה״ לא ניסתה לשכנע אף אחד ששחמט זה מרתק או שנשים יכולות לנצח בו. היא פשוט גרמה למיליוני אנשים לשלוף לוח שחמט מהבוידעם.

״פאודה״ לקחה מיליוני צופים בעולם, שהכירו את הסכסוך רק מכותרות, ושמה אותם בתוך הסיפור. אפשר להתווכח, ובצדק, איזו מציאות היא מראה, מאיזו זווית ומה נשאר מחוץ לפריים. אבל קשה להתווכח עם זה שסדרת מתח הפכה סכסוך רחוק למשהו שמרגישים.

הצד השני

וזה לא אומר שכל סדרה הופכת את העולם למקום טוב יותר. אותו סיפור שפותח את הראש יכול גם לקבע סטריאוטיפ. הוא יכול לתת פנים לקבוצה שלמה, או לעשות ממנה קריקטורה. הוא יכול להפיץ ידע מדויק, ובאותה קלות להפיץ שטות שנראית אמינה רק כי היא עטופה בעלילה טובה. ראינו את זה עם תרומת איברים: הצופים למדו מהסדרות גם את מה שהיה שגוי.

אז השאלה היא לא אם תוכן משפיע. הוא משפיע, נקודה.

השאלה היא איזו תמונת עולם הוא שותל לנו בראש בזמן שאנחנו בטוחים שאנחנו סתם רואים סדרה. ושאלה נוספת, שמתבקשת - כמובן, על אחריות היוצר. כי עם כוח גדול באה אחריות גדולה, ולא, זה לא משפט שאמר אותו במקור הדוד של פיטר פרקר ב-"ספיידרמן", אלא צ'רצ'יל (לכאורה) ולפניו וולטייר ולפניו עוד מישהו מהוגי הדעות בעת העתיקה.

ומה זה אומר למי שעושה תוכן

ארגונים שרוצים להעלות מודעות כמעט תמיד מתחילים מהמידע: נתונים, מסר, רשימת תסמינים, המלצות, קריאה לפעולה. ואז מתפלאים שאף אחד לא קורא.

כי אנשים כמעט אף פעם לא מתאהבים במסר. הם מתאהבים בדמות. נתקעים על קונפליקט. רוצים לדעת מה יקרה בפרק הבא. מזהים את עצמם ברגע קטן אחד. ורק אחרי זה הם מוכנים לראות משהו אחרת.

אז אם אתם רוצים לעשות תוכן שמזיז משהו, תפסיקו לשאול רק ״מה חשוב לנו להסביר?״ ותתחילו לשאול ״איזה סיפור יגרום למישהו לרצות להקשיב?״

אף אחד לא פתח נטפליקס כדי ללמוד על מערכת הבריאות הציבורית, על אלימות מיילדותית או על משבר נפשי אחרי לידה.

אבל לפעמים, דווקא כי לא באנו ללמוד, אנחנו מסיימים את העונה ופתאום רואים משהו שקודם פשוט לא ראינו.

ואצלכם? איזו סדרה לימדה אתכם משהו בלי ששמתם לב?